יש לנו את האופציה לקחת את הגורל שלנו בידיים, לסיים הכל עכשיו. זה לא שמחר יהיה שונה. זה לא שהכל ישתפר בקרוב, כי זה נמשך הרבה זמן ולא שפתאום נפסיק לסבול. אולי זה בסדר לעשות את זה.
או שאולי זה רק מה שאני אומרת לעצמי בניסיון להצדיק את מה שהוא עשה. אני מבינה למה הוא עשה את זה, אבל הלוואי ולא היה עושה. אם העולם היה אדיב אליו יותר. אם הוא היה רגיש פחות.
לפעמים אני תוהה אם הוא כאב יותר משכולנו כואבים עכשיו בלעדיו. אני מרגישה שהאבדה הזאת תשאיר עליי צלקת, וכל פעם שאבכה זה תמיד יחזור אליו. זה באמת קשה כשמישהו הולך ככה.
אבל זה לא שהוא לא ידע שזה מה שיקרה, אני חושבת שהוא הגיע לשלב שזה לא היה משנה יותר. הוא סבל מספיק. הוא נשאר איתנו כל כך הרבה זמן כי הוא פחד ממה שזה יעשה לנו, אבל זאת לא דרך לחיות.
אני תוהה, אם הוא היה טס לחופשה בדרום אמריקה במקום להמשיך לעבוד כל כך קשה, הוא היה איתנו עכשיו.
יש כל כך הרבה דברים להנות בהם בחיים. חברים, מוזיקה, אוכל, נופים, אוויר. מקומות חדשים. חוויות חדשות. האם הוא חשב שלא הגיע לו להנות מכל זה? או שלהכל היה אותו טעם אפור?
אני מקפצת בכיסא שלי כשאני אוכלת משהו טעים. אני זורקת את זרועותיי באוויר כשאני שרה שיר שאני אוהבת, בדרמטיות, בשביל השאו, למרות שאף אחד לא צופה בי. אני מניחה את הפלאפון בתיק כשאני במקום חדש, נושמת לרווחה את האוויר שלו ורושמת אותו עם עיניי בזיכרון. וכשאני עם חברים, אני צוחקת, חולקת, מקשיבה, מתרגשת כי לא ראיתי אותם הרבה זמן.
קשה לי לחשוב שהוא לא הרגיש את כל זה. שהכאב שלו היה גדול מזה. שהוא לא הצליח לראות מעבר.
אני מנסה לשבת עם עצמי ולקבל את מה שעשית. אין טעם לכעוס יותר.
יש לנו את האופציה לקחת את הגורל שלנו בידיים, לסיים הכל עכשיו. זה לא שמחר יהיה שונה. זה לא שהכל ישתפר בקרוב, כי זה נמשך הרבה זמן ולא שפתאום נפסיק לסבול. אולי זה בסדר לעשות את זה.
או שאולי זה רק מה שאני אומרת לעצמי בניסיון להצדיק את מה שהוא עשה. אני מבינה למה הוא עשה את זה, אבל הלוואי ולא היה עושה. אם העולם היה אדיב אליו יותר. אם הוא היה רגיש פחות.
לפעמים אני תוהה אם הוא כאב יותר משכולנו כואבים עכשיו בלעדיו. אני מרגישה שהאבדה הזאת תשאיר עליי צלקת, וכל פעם שאבכה זה תמיד יחזור אליו. זה באמת קשה כשמישהו הולך ככה.
אבל זה לא שהוא לא ידע שזה מה שיקרה, אני חושבת שהוא הגיע לשלב שזה לא היה משנה יותר. הוא סבל מספיק. הוא נשאר איתנו כל כך הרבה זמן כי הוא פחד ממה שזה יעשה לנו, אבל זאת לא דרך לחיות.
אני תוהה, אם הוא היה טס לחופשה בדרום אמריקה במקום להמשיך לעבוד כל כך קשה, הוא היה איתנו עכשיו.
יש כל כך הרבה דברים להנות בהם בחיים. חברים, מוזיקה, אוכל, נופים, אוויר. מקומות חדשים. חוויות חדשות. האם הוא חשב שלא הגיע לו להנות מכל זה? או שלהכל היה אותו טעם אפור?
אני מקפצת בכיסא שלי כשאני אוכלת משהו טעים. אני זורקת את זרועותיי באוויר כשאני שרה שיר שאני אוהבת, בדרמטיות, בשביל השאו, למרות שאף אחד לא צופה בי. אני מניחה את הפלאפון בתיק כשאני במקום חדש, נושמת לרווחה את האוויר שלו ורושמת אותו עם עיניי בזיכרון. וכשאני עם חברים, אני צוחקת, חולקת, מקשיבה, מתרגשת כי לא ראיתי אותם הרבה זמן.
קשה לי לחשוב שהוא לא הרגיש את כל זה. שהכאב שלו היה גדול מזה. שהוא לא הצליח לראות מעבר.
אני מנסה לשבת עם עצמי ולקבל את מה שעשית. אין טעם לכעוס יותר.