לא הספקתי להזמין אותך. או שלפחות, לא הספקתי להזמין אותך כשעוד זה היה אפשרי. שלחתי לך הודעה, אבל ידעתי שלא תראה אותה. תמיד תיהי איך זה מרגיש להסתכל בפייסבוק של מישהו שכבר לא איתנו יותר, ולשלוח לו הודעה. הרעיון הרגיש לי אבסורדי, לא הבנתי למה אנשים עושים את זה. ואז מצאתי את עצמי עושה את זה.
ובסופו של דבר, ביום החתונה, בחופה, הרמתי את מבטי לשמיים הפתוחים, והבנתי שאתה שם, מסתכל. שמח איתנו. כאילו אמרת לי, 'הינה, באתי אחרי הכל!'
בין המוזיקה והריקודים, שתי חברות לקחו אותי לצד והרימו איתי כוס לכבודך, וכוס לכבוד אלה שהשארת מאחור.
אני מתגעגעת עד אין סוף. הלוואי והייתי יכולה לראות אותך חיי בין המוזמנים, הלוואי והייתי יכולה לרקוד ולצחוק איתך. הלוואי והייתה מרגיש איתי את הרוח על הפנים, את השמש על הגב, את האוכל הטעים ואת השתיה המרה, את המוזיקה הרמה ואת הקצב שהרעיד את הריצפה, את האושר שחולקים כשאיש מוצא את מינו, וכולם באים לחגוג.
;){kind=link}