עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אז איבדתי לא מזמן מישהו שהיה חשוב לי מאוד, ואני לא מצליחה לכתוב פה משהו שלא קשור אליו. אז אם בא לכם לקרוא את האבל שלי, בבקשה.
חברים
edyaGemini
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
באת
26/05/2018 23:45
cheesiepeesie
רציתי להזמין אותך לחתונה של אחותי מאותו הרגע בו עיננו נפגשו. זה היה בצחוק בהתחלה, אמרתי את זה בתור בדיחה. אחרי כמה זמן, הרגשות שלי אליך התחזקו, ודימיינתי אותנו ביחד בחתונה, רוקדים, צוחקים. אותי מתחת לחופה עם המשפחה שלי, ואותך בקהל מסתכל, מחייך, אולי מזיל דימעה מהתרגשות.
לא הספקתי להזמין אותך. או שלפחות, לא הספקתי להזמין אותך כשעוד זה היה אפשרי. שלחתי לך הודעה, אבל ידעתי שלא תראה אותה. תמיד תיהי איך זה מרגיש להסתכל בפייסבוק של מישהו שכבר לא איתנו יותר, ולשלוח לו הודעה. הרעיון הרגיש לי אבסורדי, לא הבנתי למה אנשים עושים את זה. ואז מצאתי את עצמי עושה את זה.
ובסופו של דבר, ביום החתונה, בחופה, הרמתי את מבטי לשמיים הפתוחים, והבנתי שאתה שם, מסתכל. שמח איתנו. כאילו אמרת לי, 'הינה, באתי אחרי הכל!'
בין המוזיקה והריקודים, שתי חברות לקחו אותי לצד והרימו איתי כוס לכבודך, וכוס לכבוד אלה שהשארת מאחור.
אני מתגעגעת עד אין סוף. הלוואי והייתי יכולה לראות אותך חיי בין המוזמנים, הלוואי והייתי יכולה לרקוד ולצחוק איתך. הלוואי והייתה מרגיש איתי את הרוח על הפנים, את השמש על הגב, את האוכל הטעים ואת השתיה המרה, את המוזיקה הרמה ואת הקצב שהרעיד את הריצפה, את האושר שחולקים כשאיש מוצא את מינו, וכולם באים לחגוג.

0 תגובות
מי החליט שלהתאבד זה לא בסדר?
23/05/2018 23:34
cheesiepeesie
יש לנו את האופציה לקחת את הגורל שלנו בידיים, לסיים הכל עכשיו. זה לא שמחר יהיה שונה. זה לא שהכל ישתפר בקרוב, כי זה נמשך הרבה זמן ולא שפתאום נפסיק לסבול. אולי זה בסדר לעשות את זה.
או שאולי זה רק מה שאני אומרת לעצמי בניסיון להצדיק את מה שהוא עשה. אני מבינה למה הוא עשה את זה, אבל הלוואי ולא היה עושה. אם העולם היה אדיב אליו יותר. אם הוא היה רגיש פחות.
לפעמים אני תוהה אם הוא כאב יותר משכולנו כואבים עכשיו בלעדיו. אני מרגישה שהאבדה הזאת תשאיר עליי צלקת, וכל פעם שאבכה זה תמיד יחזור אליו. זה באמת קשה כשמישהו הולך ככה.
אבל זה לא שהוא לא ידע שזה מה שיקרה, אני חושבת שהוא הגיע לשלב שזה לא היה משנה יותר. הוא סבל מספיק. הוא נשאר איתנו כל כך הרבה זמן כי הוא פחד ממה שזה יעשה לנו, אבל זאת לא דרך לחיות.
אני תוהה, אם הוא היה טס לחופשה בדרום אמריקה במקום להמשיך לעבוד כל כך קשה, הוא היה איתנו עכשיו.

יש כל כך הרבה דברים להנות בהם בחיים. חברים, מוזיקה, אוכל, נופים, אוויר. מקומות חדשים. חוויות חדשות. האם הוא חשב שלא הגיע לו להנות מכל זה? או שלהכל היה אותו טעם אפור?
אני מקפצת בכיסא שלי כשאני אוכלת משהו טעים. אני זורקת את זרועותיי באוויר כשאני שרה שיר שאני אוהבת, בדרמטיות, בשביל השאו, למרות שאף אחד לא צופה בי. אני מניחה את הפלאפון בתיק כשאני במקום חדש, נושמת לרווחה את האוויר שלו ורושמת אותו עם עיניי בזיכרון. וכשאני עם חברים, אני צוחקת, חולקת, מקשיבה, מתרגשת כי לא ראיתי אותם הרבה זמן.
קשה לי לחשוב שהוא לא הרגיש את כל זה. שהכאב שלו היה גדול מזה. שהוא לא הצליח לראות מעבר.

אני מנסה לשבת עם עצמי ולקבל את מה שעשית. אין טעם לכעוס יותר.
0 תגובות
---
28/03/2018 12:37
cheesiepeesie
אני חייבת להודות שהמצב שלי השתפר, אבל השבוע אני שבורת לב. אני מתגעגעת אליך נורא.
עברו שלושה חודשים מאז. החיים שלי השתנו לגמריי, אבל לא באמת. בחוץ הכל רגיל. בפנים, בי, הכל שונה. הכל אחרת. אני חושבת שאחרי שעזבת הבנתי קצת יותר דברים על החיים. זה דבר אחד לדעת משהו, דבר שני להבין אותו. ועם הכאב מבינים יותר.
אני מרגישה שזה החליש אותי, וחיזק אותי באותו זמן. אם אני של לפניי שלושה חודשים הייתי פוגשת את האני בת ה12, הייתי אומרת לה משהו. אני של עכשיו הייתה רק בוכה.
אני שבורה אבל לאט לאט הכל מתחבר חזרה. הסדקים לנצח ישארו. האנשים שאמרו לי שהזמן ירפא את הכל פשוט לא יודעים, לא מבינים, כמו שאני אז לא הבנתי. וזה בסדר. יום אחד הם גם יבינו.

0 תגובות
...
09/02/2018 16:46
cheesiepeesie
הייתי בעבר יותר ממי שאני עכשיו. עם חלוף השנים, חלק ממני התפורר ועף ברוח. הפוטנציאל וכל החלומות שלי כבר לא פה. התחביבים והחברים גם כן נעלמו. אני לא יודעת מי אני יותר ואם אני מסוגלת לעשות משהו עכשיו, כשאני שבר כלי, צל של מי שהייתי בעבר.
אני מנסה להילחם בזה, בעצמי, ולקום ולעשות, אבל שום דבר לא יוצא. הידיים כואבות והכלים שחוקים. הראש ריק והלב כואב. ואין שום דבר שאני מצליחה להוציא מעצמי. המילים נעצרות לפניי שהן מוצאות את עצמן, והולכות לאיבוד.
אני רודפת אחרי מה שרציתי להיות פעם, למרות שכל מה שאני רוצה עכשיו זה שזה יפסיק. הדמעות, הכאב, ובעיקר הריק הנוראי הזה שלוחץ לי על החזה ולא נותן לי לצאת מהמיטה בבוקר. חשבתי שאם אקבל את המצב שלי יהיה לי יותר קל להיתמודד איתו, אבל זה לא עוזר. מצפים ממני לעשות דברים כי אני אדם מבוגר וזה מה שמבוגרים עושים, ואי אפשר להסביר להם שזה נס שבכלל יצאתי מהבית. הם לא יבינו, והם לא צריכים להבין. זאת לא הנורמה. הם לא צריכים את המאמץ שלי לצאת מהבית, הם צריכים יותר. העולם צריך אנשים שמסוגלים לתמודד איתו.
1 תגובות
אחורה
19/01/2018 23:04
cheesiepeesie
לקחתי בערך שמונה צעדים אחורה. התחלתי להתקדם והרגשתי שאני מצליחה להישתפר לבד, ואז זה קרה. הוא עזב. נתתי לעצמי להיות עצובה לכמה זמן, עד שהתחלתי להתעודד ולהתיסעק בדברים אחרים. אבל עכשיו אני שמה לב שהדיכאון שלי החמיר. חזרתי אחורה. אני במצב גרוע יותר משהייתי לפניי שזה קרה, ולמרות שהסיבה לכך מובנת, אני ממש מאוכזבת מעצמי. הלוואי וזה לא היה קורה. הלוואי והוא היה נישאר. הלוואי ולהקשיב לו היה עוזר לי כמו פעם ולא מכאיב לי כל כך. אני לא מצליחה למצוא את הכוח במילים שלו יותר, והכרית שלי כבר מסריחה מדמעות.
אומנם חודש עבר, ואני יכולה להגיד בוודאות שאני במצב יותר טוב, אבל אני עדיין לא במצב טוב, אם אי פעם אהיה. אני במצב יותר טוב משהייתי לפניי חודש, אבל במצב יותר גרוע משהייתי לפניי חודשיים.

אני לא יכולה להאשים אותו על זה שהוא בחר ללכת, למרות שאני ממש רוצה. אני כועסת כי כואב לי. אני עצובה כי הכאב שלו היה יותר גדול מהאהבה שלו לכולם. אני כועסת כי לא עזרו לו. אני עצובה כי אני לא יכולתי לעזור לו.

מה שקרה עזר לי להבין אותם קצת יותר, את המתאבדים. בפעמים בהן אני רציתי לסיים את הכל, פחד נוראי היכה בי, ואחריי זה הרגשתי אשמה. איך יכולתי לחשוב דבר כזה? איך יכולתי לחשוב על לעשות את זה לאמא שלי? וכשהוא מת כעסתי. קראתי לו אנוכי, למרות שידעתי שהוא לא. לא הבנתי כלום, הרגשתי שהעולם בגד בי. איך אדם כל כך נגיד, כל כך טוב, יכול לעשות את זה לכל האנשים שאוהבים אותו?
ואז קראתי את המיכתב, והבנתי. הסבל שלו היה אדיר. איך הוא הצליח להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, אני לא יודעת. הוא לא היה אנוכי כי הוא נישאר איתנו למרות שהוא סבל, מי יודע כמה זמן. אבל נגמר לו הכוח. והוא עבד כל כך קשה על סוללה ריקה.
זה גורם לי לתהות אם אנשים אחרים בחיי סובלים ככה, על בסיס יום יומי. ומה מחזיק אותם פה, ואם זה מספיק.
למה אי אפשר פשוט להיות מאושרים.


כל הגוף שלי כואב מגעגוע
אבל הלב שלי אומר שלו הגוף כאב יותר
3 תגובות
מאז
29/12/2017 20:58
cheesiepeesie
כמעט שבועיים עברו מאז. והכמעט שבועיים האלה היו הכי קשים בחיי.
מזה אין מנוחה, אתה נמצא איתי כל הזמן, בין אם ארצה בזאת ובין אם לא. בימים הראשונים לא הצלחתי להחזיק את עצמי ובכיתי אפילו בעבודה, אבל עכשיו העיניים שלי רק מתשתשות מידי פעם. בבית הייתי בוכה בלי הפסקה. ולא בדיוק רציתי לצאת, אז כשיצאתי כי הייתי צריכה, לא באמת הייתי שם. הראש והלב שלי היו במקום אחר, איתך.
היומיים האחרונים היו קצת יותר קלים. אני יכולה לחייך שוב, ולצחוק מכל הלב ולא רק במרירות. קל לי יותר להתעסק בדברים אחרים, להסיח את דעתי. אבל בסופו של יום, כשאני שוכבת במיטה, המחשבות והלב שלי חוזרים אליך, והעיניים שלי מתמלאות שוב בדמעות. אחריי ימים כאלה אני מרגישה רע על זה שלא הייתי עצובה כל הזמן, אבל אין מה לעשות, אני חייבת להמשיך עם חיי. אני לא יכולה להתאבל עליך לנצח. תאמין לי, הלוואי ויכולתי.

אני מנסה להיות אדם טוב יותר, עכשיו, כשהעולם איבד אדם שהיה מלאך גם כשהיה בין החיים. אני נותנת לכל האנשים שחשובים לי לדעת כמה הם חשובים לי, כמה הם תורמים לעולם, וכמה הקיום שלהם משמעותי. אני רוצה להיות שם בשבילם כשהם צריכים אותי, וגם כשלא. אני עובדת קשה ולא מעגלת פינות, כי אתה עבדת קשה עד לרגע האחרון. אני אנסה להשאיר חותם בעולם, חותם בהשראתך. אשאיר גם חותך ממך עליי, חותם פיזי שלא יעלם, שגם הגוף שלי לא יישכח.

הדבר הכי כואב הוא שהנחמה הכי גדולה שלי כבר לא פה. בסופם של ימים קשים הייתי מקשיבה לך. נתת לי להרגיש שכל זה לא היה לשווא, ושדברים יישתפרו. למה לא הקשבת למילים שלך? הלוואי והייתי שם להגיד לך את כל מה שאמרת לי.
הלוואי והיה לנו סיכוי. הלוואי והלילה היחיד הזה היה נמשך לנצח, אתה ואני, עיניים חומות עמוקות צופות בי כמוקסמות, ואני מסתכלת לתוכן בחזרה. לו רק ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה. לו רק יכולתי להגיד לך שאני אוהבת אותך. לו רק יכולת לשמוע אותי.
אז אני אגיד לך עכשיו. אני אוהבת אותך, ואני אתגעגע אליך. ואיש לא יימלא את החור שנפער בליבי.
3 תגובות
בית חדש
28/12/2017 11:14
cheesiepeesie
אז ישראבלוג נסגר, ושמעתי שזה אתר שכל הפליטים של ישראבלוג הולכים אליו, אז הינה אני.
הייתי בישראבלוג מעל עשר שנים. זה נהיה כמו הרגל, ללכת לכתוב בבלוג האנונימי שלי כשאני נמצאת ברגעים הכי קשים.
כרגע אין לי מה לכתוב. אני רציתי לראות איך נראה הבלוג שלי וזה לא נתן לי לראות כי עוד לא כתבתי פוסטים.
אז אנשיי בלוגר, בין אם אתם תקראו בבלוג שלי ובין אם לא, אני אהיה כאן.
4 תגובות